בפרשת חוקת מצווה הקדוש ברוך הוא את משה: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו". משה מכה את הסלע, וזה עונשו הגדול — שלא זכה להיכנס לארץ ישראל. שני שיעורים אלה מגלים שני ביאורים שונים ומשלימים: מהו הרמז בעצם הציווי לדבר, ומדוע דיבור, ולא מכה, הוא שמקדש שם שמים.
אפשר לבאר, בדרך רמז, את עניין חטא מי מריבה כיסוד לחיי כל אדם: אם קורה שיש חיסרון בחיים, חסר לו משהו — צריך לדעת: "וְדֹרְשֵׁי ה' לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב" — מי שדורש את ה' לא חסר לו כלום. ואם חסר לו משהו, זה סימן שחסר לו בדרישה לקדוש ברוך הוא — לא הספיק לתת הודיה על כל החסדים שנתן לו באהבה. ולכן, בשביל לעורר אותו לתשובה, שולח ה' חיסרון. ועל ידי החיסרון, מתבונן האדם: יש דברים אחרים שלא חסר לו — עכשיו יש חיסרון בדבר הזה, אך בדברים אחרים אין לו חיסרון. זה מבליט את המעלות, את הדברים הטובים שיש לו, על ידי שיש משהו שחסר לו. ואז הוא רואה את כל הדברים הטובים שהיה לו, ושלא הספיק להודות עליהם — וכך מודה לקדוש ברוך הוא. יוצא שהחיסרון עצמו היה לטובה, חסד שנועד לעורר את האדם להודות על כל השאר.
וזהו הרמז ב"וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע": הסלע מרמז על היצר הרע, כמו שכתוב בגמרא שהיצר הרע נמשל לאבן. "וְדִבַּרְתֶּם" — תגידו דיבורים של אמונה לסלע, ליצר הרע. כשיש סלע — כלומר חיסרון, אבן שאין ממנה מים — צריכים לדבר נגד היצר הרע, שמנסה למנוע מאיתנו להודות לקדוש ברוך הוא על כל התקופה שהייתה לפני החיסרון. יש לדבר אל היצר הרע דברים של אמונה, להודות לקדוש ברוך הוא על כל החסדים שנתן עד עכשיו — נגד היצר הרע שמבליט רק את החיסרון ומדגיש אותו. במקום להכות את הסלע, לדבר ולראות את כל החסדים שה' תמיד נותן — ואז נמתקים הדינים, ויוצא מים, כתוב בזוהר שזה חסד החסדים, שעל ידי כך ממשיכים שוב את החסדים והתמלא החיסרון על ידי דיבורים של אמונה.
אלא שעם ישראל, כפי שמובא במדרש, עשו ליצנות על משה — "הַמִּן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מַיִם? אֵיזֶה סֶלַע?" והחלו לריב איתו. ראה משה רבנו שהעם אינו ראוי להשקפה הזאת של "לדבר" — הם צריכים ייסורים ומכות, כדי שרק על ידי חיסרון חזק יחזרו בתשובה ויראו למפרע את החסדים שהיה להם קודם. לכן הכה משה את הסלע, וירדה ההנהגה לרמת הדור. אולם משה עצמו, שהיה בבחינת "משה מן המים משיתיהו" — הכיר את כל החסדים תמיד, היה עניו מכל אדם מתוך הכרה תמידית של החסדים — היה צריך להישאר בעבר הירדן. מכאן הלקח לחיינו: להודות לה' על כל החסדים שנותן כל הזמן, לא להגיע למכות, אלא לדבר אל הסלע — לדבר דברי אמונה שיחזקו את הלב ויכירו את החסדים שמסביבנו.
קושיה: נאמר על החטא: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי". התקשו המפרשים: איזו אמונה חסרה כאן? הרי משה לא היה חסר באמונה! ולמה יש קידוש ה' רב יותר כשמדברים אל הסלע מאשר כשמכים אותו? ומדוע כתוב שהיו כועסים ("הַחַצֵּף שֶׁהָיָה שִׁמְעוֹן הָאֲמוֹרִים") ולא דיברו?
מבאר המהר"ל: יהודי מאמין חייב להיות יהודי שמח. אם אדם מאמין שכל מה שבורא עולם עושה עמו הוא לטובתו, שבורא עולם דואג לו ורק רוצה לעשות לו טוב נצחי בכל מצווה ומצווה, כיצד לא יהיה שמח? אדם מאמין חייב להיות שמח, מבאר המהר"ל. וכשחסרה לאדם שמחה, פירושו שחסרה לו אמונה. זהו "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" — כשכעסו, סימן שלא הייתה בהם אמונה שלמה. אילו הייתה בהם אמונה, לא היה כעס — ומה שהיה חסר בזה היה קידוש שם שמים: כאשר רואים יהודי שמח, יודעים אנשים למה הוא שמח — כי הוא בטוח שבורא עולם עושה עמו רק דברים טובים, שהוא מוקף חסד. זהו קידוש שם שמים.
וזהו ההבדל בין "לְהַכּוֹת" ובין "לְדַבֵּר": כשמכים את הסלע, נראה כאילו האדם עושה את רצון ה' כי אין לו ברירה, בכפייה. וכשמדברים אל הסלע, זה מראה שהאדם עושה את רצון ה' מפני שזה הדבר הכי מתוק שיש בחיים. זה ההבדל בין הכאה לדיבור, וזה היה חטאם: לא היו בשמחה, ומחמת זה הכו את הסלע, המורה על חוסר אמונה — כי חוסר שמחה הוא חסרון בקידוש שם שמים. למדנו מדברי המהר"ל: מצפה בורא עולם מכל יהודי שיהיה שמח, שירגיש כמה הוא מוקף חסדים, כמה דברים טובים קורים עמו — עד שיהיה מלא שמחה, מלא אהבת ה'. ובזה יקדש שם שמים. יזכה ה' יתברך שנהיה כולנו יהודים שמחים ומקדשים שם שמים.